"כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים"

מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״.

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): כמו שיש איסור אונאה בקנייה ובמכירה, כך יש איסור אונאה בדיבור. לא יאמר אדם למוכר: "בכמה החפץ הזה?" כשהוא אינו רוצה לקנות. אם היה האדם בעל תשובה, לא יאמר לו: "זכור את מעשיך הראשונים". אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: "זכור את מעשי אבותיך", שנאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב, כ).

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר! הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): שנו חכמים בברייתא: "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) – באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר שמדובר באונאת דברים, או שמא אינו אלא באונאת ממון? כשהכתוב אומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (שם, יד), הרי אונאת ממון כבר נאמרה! אם כן, למה נכתב "לא תונו איש את עמיתו"? לאונאת דברים.

הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים״. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ״. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה״?

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים". אם היה בן גרים, אל יאמר לו "זכור מעשי אבותיך". אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: "פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים (מאכלות אסורים), בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה (מפי ה')?!"

אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵירָיו לְאִיּוֹב: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״.

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): אם באו עליו ייסורים, אם באו עליו מחלות, או שהיה קובר את בניו, אל יאמר לו כמו שאמרו חבריו לאיוב: "הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד" (איוב ד, ו–ז). כלומר: אילו היית צדיק באמת, לא היה קורה לך כל זה.

אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם: ״לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה״, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): אם היו חמרים מבקשים ממנו תבואה, לא יאמר להם: "לכו אצל פלוני, שהוא מוכר תבואה", כשהוא יודע עליו שמעולם לא מכר. רבי יהודה אומר: גם לא יתלה עיניו על הסחורה (לא יתנהג כקונה) בשעה שאין לו כסף, שהרי הדבר מסור ללב (רק הוא יודע את כוונתו), וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך".

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן, וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן.

🔤 תרגום והסבר שלנו (לא נוסח הגמרא): אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: אונאת דברים חמורה מאונאת ממון, שבזו (אונאת דברים) נאמר "ויראת מאלהיך", ובזו (אונאת ממון) לא נאמר "ויראת מאלהיך". ורבי אלעזר אומר: זו (אונאת דברים) פוגעת בגופו, וזו (אונאת ממון) בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זו (אונאת ממון) ניתנה להישבון (אפשר להחזיר את הכסף), וזו (אונאת דברים) לא ניתנה להישבון.

שהרי דבר המסור ללב - ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה:

💭 הסבר (פירוש שלנו, על פי רש"י): המילה "שהרי" באה לתת טעם למה נאמר כאן "ויראת מאלהיך". כל המעשים האלה נראים תמימים מבחוץ; רק לבו של העושה יודע אם כוונתו טובה או רעה, והוא תמיד יכול לטעון "הייתי סבור שיש לך תבואה למכור".

וכל דבר המסור ללב - של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

💭 הסבר (על פי רש"י): "ויראת מאלהיך" פירושו – הוי ירא מן היודע מחשבות, הקב"ה, שיודע אם התכוונת לטובה או לאונאה.

זה בגופו וזה בממונו - והא דאמרי' פרק הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיט.) הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך:

💭 הסבר (פירוש שלנו לתוספות): תוספות מקשים על רבי אלעזר. בבבא קמא (קיט ע"א) נאמר שהגוזל מחברו שווה פרוטה "כאילו גזל נשמתו" – משמע שגם גזל ממון פוגע בגוף! התירוץ: שם מדובר בזמן רעב כבד, כשאין לנגזל במה לקנות אוכל; אבל רוב בני האדם אינם חסרים כל כך, ולכן בדרך כלל אונאת ממון היא פגיעה "בממונו" בלבד.

📜 כתוב: "גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן"

💭 מפרשים: רש"י: "וכל דבר המסור ללב - של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות". רש"י מסביר למה דווקא באונאת דברים נאמר "ויראת מאלהיך": אין עדים לכוונה, רק הקב"ה יודע אותה. זה פירוש של רש"י, לא חלק מנוסח הגמרא.

📜 כתוב: "זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ"

💭 מפרשים: תוספות: "דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות". תוספות מצמצמים את "כאילו גזל נשמתו" למצב של רעב. זו דרך אחת ליישב בין המקורות (פירוש תוספות).