הבריחה מבית לבן: "זה עשרים שנה אנכי עמך"

(א) וַיִּשְׁמַע, אֶת־דִּבְרֵי בְנֵי־לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל־אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ – עָשָׂה, אֵת כָּל־הַכָּבֹד הַזֶּה.

(ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת־פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

(ג) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ.

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה, אֶל־צֹאנוֹ.

(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת־פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי־אֵינֶנּוּ אֵלַי, כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי, הָיָה עִמָּדִי.

(ו) וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן: כִּי, בְּכָל־כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת־אֲבִיכֶן.

(ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.

(ח) אִם־כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם־כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן, עֲקֻדִּים.

(ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן־לִי.

(י) וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם – יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי.

(יב) וַיֹּאמֶר, שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל־הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

(יג) אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית־אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

(יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה, בְּבֵית אָבִינוּ.

(טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ; וַיֹּאכַל גַּם־אָכוֹל, אֶת־כַּסְפֵּנוּ.

(טז) כִּי כָל־הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ – לָנוּ הוּא, וּלְבָנֵינוּ; וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ – עֲשֵׂה.

(יז) וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו, עַל־הַגְּמַלִּים.

(יח) וַיִּנְהַג אֶת־כָּל־מִקְנֵהוּ, וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ – מִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן.

(יט) וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

(כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי – עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא.

(כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת־הַנָּהָר; וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו, הַר הַגִּלְעָד.

(כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב.

(כג) וַיִּקַּח אֶת־אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד.

(כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב – מִטּוֹב עַד־רָע.

(כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן, אֶת־יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב, תָּקַע אֶת־אָהֳלוֹ בָּהָר, וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו, בְּהַר הַגִּלְעָד.

(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת־בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב.

(כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.

(כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי; עַתָּה, הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.

(כט) יֶשׁ־לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב – מִטּוֹב עַד־רָע.

(ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ; לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת־אֱלֹהָי.

(לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: כִּי יָרֵאתִי – כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן־תִּגְזֹל אֶת־בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.

(לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה – נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח־לָךְ; וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

(לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה, וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת – וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל.

(לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת־הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל – וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת־כָּל־הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא.

(לה) וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ, אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים.

(לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן, מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

(לז) כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי, מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ – שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ; וְיוֹכִיחוּ, בֵּין שְׁנֵינוּ.

(לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי.

(לט) טְרֵפָה, לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ – אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.

(מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי.

(מא) זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

(מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי – כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת־עָנְיִי וְאֶת־יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים – וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

(מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה, לִי־הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה־אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ.

(מד) וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית – אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

(מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל־הַגָּל.

(מז) וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

(מח) וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ, גַּלְעֵד.

(מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר, יִצֶף ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ: כִּי נִסָּתֵר, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

(נ) אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי, וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי – אֵין אִישׁ, עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

(נא) וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה, וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה, אֲשֶׁר יָרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה: אִם־אָנִי, לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה, וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה.

(נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ – אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

(נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.

📜 כתוב: "וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית לא, יט)

💭 מפרשים: רש"י: "לְהַפְרִישׁ אֶת אָבִיהָ מֵעֲ"זָ נִתְכַּוְּנָה". אבן עזרא דוחה: אילו כך, למה לא טמנה אותם בדרך? לדעתו "ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת איזה דרך ברחו".

📜 כתוב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא, לב)

💭 מפרשים: רש"י: "וּמֵאוֹתָהּ קְלָלָה מֵתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ". המדרש קושר את דברי יעקב למות רחל בפרק לה, ומלמד על כוחן של מילים.

📜 כתוב: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן" (בראשית לא, לו)

💭 מפרשים: ספורנו: יעקב חשב שלא נגנבו תרפים כלל, ושהחיפוש היה תואנה. לכן הוא שואל: "מָה מָצָאתָ בִּי עָוֶל לְשֶׁעָבַר שֶׁחֲשַׁדְתַּנִי עַתָּה לְגַזְלָן".